החלטה בתיק ה"פ 52359-11-12

המבקש, בנק לאומי לישראל בע"מ, (להלן: " המבקש " ו/או " הבנק ") הגיש "בקשה להטלת עיקול זמני על זכויות המשיב 2 בנכס מקרקעין", בה התבקש בית המשפט להטיל עיקול זמני עד לסכום של 958,000 ש"ח על מחצית הזכויות בנכס הידוע כ-גוש 13071 חלקה 30 ברח' זגגי 2 צפת (להלן: " הנכס ") וזאת עד למתן פסק דין סופי בהמרצת הפתיחה שהגיש נגד המשיבים ועד שיקויים פסק הדין.

עניינה של התובענה נשוא הבקשה שבפניי הינה בקשת הבנק להצהיר ולהורות כדלקמן: כי זכויות הבעלות ו/או כל זכות אחרת בנכס הרשומות בלשכת רישום המקרקעין בנצרת על שם המשיבה מס' 1, גב' דורי הירש, (להלן: " המשיבה ") הינן בבעלות משותפת של המשיבה והמשיב מס' 2, מר יעקב הירש (להלן: " המשיב ") בחלקים שווים; כי על לשכת רישום המקרקעין בנצרת לרשום את הבעלות בנכס על שם המשיבים 1 ו-2 בחלקים שווים; לרשום את העיקול הזמני, ככל שבית המשפט ייעתר לתיתו, בלשכת רישום המקרקעין ולחייב את המשיבים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ביום 28/11/12 הוריתי על מתן צו ארעי בכפוף להפקדת התחייבות עצמית מטעם המבקש על סך 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים וקבעתי את הבקשה לדיון בפניי.

ביום 03/01/13, לאור בקשתם המוסכמת של הצדדים, הוריתי על מחיקת הבקשה ומחיקת התובענה נגד המשיבה 3.

בדיון שנערך בפניי ביום 03/01/13 נחקרו גב' אבו נאסר גי'האן, שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק, מר רונן מנשה, חוקר פרטי ומנהל משרד חקירות, אשר ביצע חקירה בנוגע לנכס מטעם הבנק, והמשיבה, שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

נימוקי הבקשה:

המבקש טען כי כנגד המשיב ניתן פסק דין בבית משפט השלום בחיפה בתיק ת"א 2756/02, על פיו הוא חויב לשלם לו סך של 201,903 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: " פסק הדין ") וכי העיקול מבוקש להבטחת הזכויות למקרה שהמרצת הפתיחה תתקבל.

המבקש טען כי הזכויות בנכס רשומות על שם המשיבה, אשתו של המשיב, וכי המשיבים בני למעלה מ-80 שנה ומתגוררים בנכס מזה שנים רבות, באופן שיש בסיס עובדתי ומשפטי לקבל את המרצת הפתיחה ולהצהיר על הנכס כקיים בבעלות משותפת של שניהם.

המבקש טען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה וזאת במיוחד לאחר, שלמיטב ידיעתו, המשכנתא לטובת בלמ"ש סולקה ו/או נמוכה ביותר. לטענתו, העיקול מתבקש על מנת למנוע הכבדה על ביצוע פסק הדין בהמרצת הפתיחה ועל מנת להבטיח את דבר קיומו, לכשיינתן, ומאחר שמצבו הכלכלי של המשיב ככל הנראה קשה וקיים חשש ממשי, בין היתר, לאור התחמקותו מתשלום חובותיו, כי בכוונתו להעלים כספים ו/או להבריח נכסיו ממנו, הכל במטרה לסכל את ביצועו של פסק הדין שניתן נגדו.

טענות המשיבים:

המשיבים טענו כי אין כל בסיס לתביעה וכי יש לבטל את העיקול שהוטל על הנכס. לטענתם, ביום 30/06/69, לפני כ-43 שנה, רכשה המבקשת בלבד את הנכס, אשר נרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 28/03/72. למבקשת קיים חשבון בנק על שמה בלבד בבנק לאומי משנת 1969 ומאז ומעולם היא היתה מעוניינת בהפרדה רכושית של הנכס ושל חשבונה בבנק מול עסקיו של המשיב וכך הוסכם ביניהם לפני כ-40 שנה. לטענתם, בשנת 2003 הוכרז המשיב כחייב מוגבל באמצעים והחוב למבקש הינו על סמך ערבות שחתם יחד עם אחרים לחובות חברת אשמורת דן עם בע"מ, חברה אשר אין לה קשר למבקשת, ואין מדובר בחוב הנוגע לנכסים משפחתיים.

המשיבים  טענו כי ביום 18/12/12 בשעה 10:35 התקשרה למבקשת אשה אשר התחזתה כ"שלומית" מהטאבו ושאלה שאלות רבות הקשורות לתיק הנ"ל וליחסי המבקשת עם המבקש. רק לאחר שסיפרה על כך לבא-כוחה הבינה המבקשת כי מדובר בהתחזות לצורך קבלת מידע ממנה בדרך לא חוקית ונעשתה פנייה בעניין זה למבקש ולמשטרת ישראל.

המשיבים טענו כי התיק נשוא פסק דין הוגש לבית המשפט בשנת 2002, כך שעילת התובענה הכספית נוצרה לכל המאוחר בשנת 2002. התובענה בתיק זה הוגשה כעשר שנים מיום היווצרות עילת התביעה הכספית, כך שעל פי הוראת סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות "), חלה התיישנות על התובענה כלפיה. כמו כן, לטענתם, מיום רישום הנכס על שם המשיבה ועד להגשת התובענה חלפו כ-40 שנה, כך שגם רכיב פסק הדין ההצהרתי לגבי בעלות הנכס התיישן, על פי הוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לפיכך, על התביעה העיקרית להידחות עקב התיישנות וכפועל יוצא יש לבטל את העיקול שהוטל על הנכס.

המשיבים טענו כי כתבי הטענות והצו הזמני הומצאו להם רק ביום 04/12/12, בניגוד לאמור בתקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקסד"א ") על פיה אמור היה המבקש להמציא לה אותם לא יאוחר משלושה ימים לאחר קבלת הצו, קרי לא יאוחר מיום 01/12/12. לטענתם, האיחור בהמצאת המסמכים הינו מהותי ולא טכני ועל פי הוראות תקנה 370(3) פקע הצו הזמני ועל כן יש להורות על ביטולו.

המשיבים טענו כי המבקש הגיש את הבקשה בחוסר תום לב קיצוני, תוך הסתרת עובדות ומסמכים מהותיים מבית המשפט. לטענתם, המבקש צירף לבקשתו אך את פסק הדין ולא צירף את כתב התביעה ממנו עולה כי חובו של המשיב נובע מערבות לחברה, שלה שלושה ערבים נוספים. כמו כן, על פי התצהיר התומך בתובענה עולה כי קיים דו"ח חוקר, אשר אף הוא לא צורף לתובענה ולא בכדי, שכן דו"ח החוקר הינו משנת 2004 וכבר משנה זו התכוון הבנק לפעול כנגדם ועניין זה מחזק את טענת ההתיישנות וחוסר תום הלב.

המשיבים טענו כי אין כל דחיפות בהטלת עיקול זמני, שכן המבקש יודע כי המשיב הינו חייב מוגבל באמצעים משנת 2003 ועד עתה הוא לא נקט בהליכים ולא חל כל שינוי אשר יכול להצדיק מתן צו זמני לחוב שנוצר לפני 10 שנים.

המשיבים טענו כי בכתב התביעה נטען כי הנכס בבעלות משותפת שלהם, הגם שהזכויות בו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בשנת 2000 על שם המשיבה בלבד, ומהאמור עולה כי מאחר שהזכויות בנכס נרשמו על שם המבקשת רק בשנת 2000, חל שיתוף במקרקעין. אולם, מנסח המקרקעין עולה כי הרישום בשנת 2000 מקורו בתיקון בלבד והרישום על שם המבקשת נעשה בשנת 1972.

המשיבים טענו כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן, לכל המאוחר בשנת 2003 ידע הבנק כי המבקש הינו חייב מוגבל באמצעים ולא ברור מדוע המתין עד שנת 2012 להגשת תובענה לסעד הצהרתי ובקשה לעיקול זמני.

המשיבים טענו כי התצהיר שצורף לבקשה איננו תצהיר, שכן המצהירה כתבה בו כי העובדות נכונות למיטב בדיקתה תוך הפנייה לבקשה, מבלי שפירטה את כל העובדות שהיא מבקשת להוכיחן.